בכל יום בשעה שלוש אני יוצאת מהעבודה על מנת לאסוף את שני התיאומים שלי מהגן. תאומים זו ברכה: חסכתי לעצמי לידה ובפועל אני מרגילה אותם להיות החברים הכי טובים מגיל כל כך צעיר שאין להם את התקפי הקנאה כמו שיש לאח בכור שפתאום מצטרפים אליו אחים נוספים. בכל יום שאני אוספת אותם מהגן אני חושבת על פעילות שתהיה להם נחמדה לאחר הצהריים. אני מנסה למנוע ככל האפשר את הישיבה שלהם מול הטלוויזיה ומול מסך הטאבלט. גיליתי שהפעילות המועדפת עליהם היא הצגות ילדים ואז גם אני למדתי לאהוב את הפעילות הזו. עבורם מדובר בבידור אשר מגרה להם את המחשבה ומהווה הנאה צרופה עבורם. בשבילי זהו זמן לשבת בצד ולעבוד עוד קצת עם המחשב הנייד או אפילו לבוא עם חברה שיש לה ילדים בגיל של התאומים ולקשקש איתה.
אומנם זה לא כמו בזמנים שלא היו לי ילדים והייתי יכולה לבלות בבתי קפה אבל עדיין זה מאפשר לי להוריד הילוך אחרי העבודה ובזמן שהתאומים נהנים בהצגות ילדים לשבת בצד ולנוח קצת. מצאתי כמה אימהות שהיה לנו חיבור טוב איתם: הכוונה בלנו היא שהיה לאמא ולי חיבור טוב וגם לתיאומים ולילד שלה ואז אנחנו מתאמים מועדים ללכת יחד להצגות ילדים. באופן זה האמא ואני יושבות בצד ומדברות והילדים צופים בהצגות ילדים. אחרי שההצגה נגמרת הילדים יכולים להמשיך לשחק עוד קצת ואז כל אמא וילדיה הולכת לדרכה על מנת להמשיך באחר הצהריים ולהתחיל לארגן אותם לקראת ארוחת ערב ולשינה.
אחרי שאנחנו חוזרים הביתה מהצגת הילדים אני מבקשת מהתאומים שיספרו לי על ההצגה. אני שואלת שאלות כמו: "מה היה הסיפור?", "איך הרגשתם?", "מה הייתה המסקנה?" אני רוצה לראות שהייתה בהצגת הילדים ערך מוסף עבורם שהבינו את המסר המרכזי שההצגה באה להעביר. באמצעות שאלות אלה אנחנו עושים סיעור מוחות ומדברים על העלילה של ההצגה. יום אחרי הצגות ילדים הגננת תמיד ניגשת אליי לספר לי שהתאומים סיפרו לכל שאר הילדים בגן על ההצגה.
